כאשר יש חשש לפגיעה בחסרי ישע , דהיינו ילדים עד גיל 18, אנשים מבוגרים מאד, אנשים הנמצאים על רצף החינוך המיוחד או נפגעי נפש, חולים פיזית, שאינם מתפקדים או שולטים בחייהם, יש את חובת הדיווח מבחינת החוק במדינה , והענישה למי שידע ולא דווח, היא של 3 חודשי מאסר לאזרח ו-6 חודשי מאסר לאיש מקצוע, לעומת מדינות אחרות בעולם, בהם יש חובת דווח רק לאנשי מקצוע.
מה כן ניתן לעשות?
כשאת שומעת צעקות חריגות מהשכנים, יש להתבונן אם הצעקות הן חד פעמיות, אם כן, זה קורה במשפחות הכי טובות ואין להתערב כלל. אך אם זה משהו מתמשך , קולני מאד, בשעות הלילה המאוחרות, ניתן להסיק שהעניין יצא מכלל שליטה ויש פה זעקה לעזרה.
בשלב ראשוני, רצוי ליצור קשר עם אחד מההורים, ובשיא העדינות להציע עזרה, לפעמים הבעיה היא כלכלית, ואז ניתן להציע להם לפנות לקופות הצדקה התומכות כלכלית, ובמקרה שהם מתביישים – לעשות זאת עבורם, אך רק אחרי קבלת הסכמה מפורשת מהם.
לפעמים הבעיה רגשית, תחושת בדידות, עומס, לחץ. שיחה מלב אל לב יכולה להועיל , לעתים מספיקה הצעה לבייבי סיטר או אוזן קשבת בלבד.
כשהצעקות הן על הילדים ואין אלימות (שאז יש חובת דיווח, כאמור), ניתן לספר בשיחות בגינת המשחקים על סדנה להנחית הורים בה את משתתפת, או ששמעת שנפתחה, ולשאול את הנוכחות בדרך אגב מה דעתן. אל תפני בצורה ישירה, זה יכול ליצור אנטי מיותר, להיפך, אמרי את הדברים בצורה טבעית, כשיחת ידידות, כי כולנו מתמודדות, מי יותר ומי פחות, עם אתגרים של הילדים. חוגי הנחית הורים יכולים לתת לנו את התחושה שכולנו בסירה אחת, ולהקל על העומס הרגשי. כשאת משתפת את חברתך בחוויה בה את מתמודדת מול ילדך, זה פותח צוהר ומאפשר גם לה להיפתח ולהבין שהיא לא לבד, ובמקרים יותר מורכבים אפשר להפנות לקבלת עזרה מקצועית".
במקרים שרואים הזנחה, עוני גדול או דיכאון, רצוי להתערב להציע עזרה, אך חובה לעשות זאת בצורה העדינה ביותר, ולא להחליט בשבילם, כדי שלא תילקח מהם הבחירה.
לגבי המקרים של שמיעת תינוק הבוכה הרבה זמן – תלוי כמה זמן זה הרבה, אם זה משהו מתמשך מעבר לסביר, יש להיכנס עם האימא בדרך אגב לשיחה על ילדים שבוכים בלילה, או לספר מחוויותיך בנושא, כדי ליצור אצל האם רצון לשתף, ואז להשחיל את דעתך על כמה חשוב ונחוץ להרגיע ולהיות שם בשבילו, לבדוק אם נעשו בדיקות ואם הבכי לא נובע מחוסר מודעות או עצות סבתא כגון "תני לו לבכות זה מפתח את הריאות". הדבר החשוב שתמיד צריך לעמוד למול עיננו הוא טובת הילד חסר הישע. עדיף להיות מובכת כי היה לך אכפת, מאשר להרגיש ייסורי מצפון אחרי אסון שיכולת למנוע.
אסתר מדגישה, שהדבר החשוב הוא, לדעת להתערב בצורה נכונה, כשיש צורך, ברגישות ובחמלה ולא מתוך שיפוט, להבין את מצוקת ההורים, שבוודאי לא פועלים מרוע , אלא מחוסר מודעות או חולי, ולא פחות חשוב מכך, לעשות את הדברים בהסכמה ולא מאחורי הגב. זה נכון לכל אחד, ועוד יותר כשמדובר באנשים במצוקה, שלעתים קרובות אבדו את האמון בזולת. "אם הם ירגישו שפעלו מאחורי גבם, האימון שלהם בעולם ישבר ויגרום להם לחוש נרדפים על ידי הקהילה. הדברים חייבים להיות ברגישות מתוך אהבת הזולת ואכפתיות אמתית, כמאמר הנביא "איש… רעהו יעזורו… לאחיו יאמר חזק"(ישעיהו מ"א, פס' ו)