"נפצעתי בתאונה, הוריי נפטרו, אבל אני הבנתי: ’יש בורא לעולם

יש אנשים שסיפור החזרה בתשובה שלהם מתחיל כמבוגרים, יש כאלו שעשו את הדרך ליהדות בגיל צעיר יותר, אבל מעטים הם כמו אסתר שפר, שכאשר באים לספר את סיפור חזרתם בתשובה, חוזרים לגיל כה צעיר – תשע וחצי.

"למעשה, זהו לא רק סיפור של חזרה בתשובה, אלא סיפור חיי", אומרת אסתר, המתגוררת כיום בבני ברק ועוסקת בטיפול בגוף ונפש, עם מיקוד בשחרור חסמים. היא אשתו של רבה הראשי של רומניה, אמא לשישה ילדים וסבתא ללא מעט נכדים, אך כילדה בת תשע וחצי היא גדלה בבית הרחוק לגמרי משמירת מצוות.

החיים משתנים

"הייתי ילדה שמחה ועליזה, העולם תמיד חייך אליי", היא מספרת, "אלא שבגיל תשע וחצי עברתי טראומה קשה. זה היה בסיומה של מלחמת ששת הימים, כשיצאתי עם אמי לבקר את דודתי בבית החולים 'הדסה' בתל אביב. באופן כללי לא הייתי יוצאת לעתים קרובות מהבית, לכן כל כך התרגשתי כשיצאנו אל הדודה. לכבוד המאורע לבשתי את בגדי החג היפים ביותר שלי – השמלה התכולה והחדשה שלבשתי יום קודם לכן לכבוד חג השבועות ואת הנעליים הלבנות. ביקרנו את הדודה ששמחה מאוד בבואנו. לרגע לא העליתי בדעתי שעוד באותו יום אשוב לבית החולים, רק שלמרבה הצער בדרך אחרת.

"מבית החולים", ממשיכה אסתר, "אמא המשיכה לבקר דודה אחרת שמתגוררת בקצה השני של תל אביב. אותי היא שלחה הביתה יחד עם שקיות של קניות שהספקנו לעשות, אלא שכאשר הגעתי לבית ציפתה לי הפתעה. גיליתי את אחי הבכור שחזר מהמלחמה, אחרי חודשים ארוכים שלא ראינו אותו".

עד היום זוכרת אסתר את גודל השמחה. "השארתי את השקיות זרוקות בכניסה לבית, ויצאתי החוצה בריצה כדי לקרוא לאמא ולספר לה שאחי חזר מהחזית. באותם ימים לא היו טלפונים, כך שלא יכולתי לעשות זאת בדרך אחרת. רצתי ורצתי ברחובות, ולמרות הדרך הארוכה הגעתי עד מהרה לביתה של הדודה אצלה הייתה אמא. בישרתי בהתרגשות את הבשורה המשמחת, ואמא כמובן שמחה לשמוע. היא התעכבה עוד דקות ספורות אצל הדודה, אבל לי כבר לא הייתה סבלנות לחכות, אז יצאתי אל הכביש הראשי, ראיתי איך שהאורות ברמזור מתחלפים, אך בכל זאת רצתי אחרי אחת הנשים שניסתה להספיק את הרמזור ברגע האחרון. היא אכן הספיקה לחצות, אבל אני לא. מטר לפני שפת המדרכה קרתה התאונה, הגיח אוטובוס ופגע בי".

אסתר מציינת כי באותם רגעים, כנראה בשל הטראומה הגדולה, היא טרם חשה בכאב, וכשאמה שראתה את התאונה דרך החלון וזיהתה אותה, מיהרה לעברה, היא ניסתה דווקא להרגיע אותה: "עוד תראי שהכל יהיה בסדר". אבל העוברים והשבים שהבחינו בתאונה הבינו את חומרת הפציעה, ומכיוון שבאותם ימים לא היו אמבולנסים נגישים כמו שיש היום, התנדב אחד מהם לפנותה לבית החולים ברכבו.

"לא מוכנה להפוך למסכנה"

גם את הרגעים הבאים לא מסוגלת אסתר לשכוח: "הגעתי לבית החולים אחרי התאונה ומיד גזרו את השמלה היפה שלי וביקשו לטפל בפציעה. הייתי מאושפזת במשך חודשים ארוכים, כאשר בתחילה הוגדר מצבי כאנוש ורק לאחר זמן רב הוא השתפר. עברתי ניתוחים אורתופדיים והשתלות, זאת לאחר שחלק מהרגל נותר על הכביש, יחד עם הנעל הלבנה החדשה, שלאחר מכן העבירו לי ושמרתי למזכרת".

באותם ימים היא גילתה שהיא כמעט האזרחית היחידה המאושפזת בבית החולים. "כמעט כל המאושפזים היו פצועי מלחמה, כי לפני מלחמת ששת הימים פינו את כל בית החולים כדי להכינו לקליטת הפצועים שבדרך נס היו מעטים מכפי ששיערו מראש. הייתי שומעת במשך כל היום את אנחות הפצועים וזה לא היה קל, אך מצד שני הפכתי להיות ה'בייבי' של המחלקה וכולם השפיעו לעברי הרבה חום ואהבה".

במשך חודשים ארוכים לא היה ברור איך תצליח אסתר לצאת מהפציעה, אם בכלל. "עברו עליי ימים קשים מאוד בהם התנדנדתי בין חיים למוות כפשוטו, בהם לא יכולתי לאכול וגם לא לשתות, הוזנתי רק באמצעות אינפוזיה ושקלתי כ-20 קילוגרם. התפנית הגדולה במצב הגיעה לאחר שאמא הלכה להתברך אצל אחד הרבנים הגדולים, שנתן לה ריבה סגולית מיוחדת. אחרי שהיא נתנה לי לטעום, חלה בבת אחת הטבה משמעותית במצבי. קמתי מהמיטה והתחלתי לשוטט ברחבי בית החולים עם כיסא הגלגלים. מאז אותו יום המצב הלך והשתפר באופן מהיר. פתאום נתקפתי ברצון חזק להתאושש ולצעוד קדימה. התחלתי לצעוד וללכת, כאשר בכל פעם מחדש הגדרתי את קצב ההליכה ואת המרחק. זה לא היה קל בכלל, הכאבים היו עזים, אבל הייתה לי אמביציה חזקה וביצעתי את כל הטיפולים בגבורה. הדגשתי לעצמי שוב ושוב שאני לא מתכוונת להפוך למסכנה ושירחמו עליי, אני יוצאת מזה ויהי מה".

"אבא התמוטט לי בידיים"

"לא קלים היו חיי אחרי התאונה", ממשיכה אסתר לספר. "בחברה החילונית בה חייתי, נחשב החלק הגופני לחשוב ונצרך. בשונה מחברותיי לא יכולתי לרקוד וגם לא לבצע פעילות ספורטיבית. היו לא מעט ילדים שלעגו לי כשראו אותי מסתובבת ברחוב עם מקל. אבל אני החלטתי שאני לא מוותרת, לא היה שום דבר שוויתרתי עליו בגלל המגבלה, וזה היה הניצחון שלי".

בגיל 18, אחרי שחוותה אסתר בעקבות התאונה שנים של טיפולים, תרגילי פיזיותרפיה ועיסוק עם מחלות, היא הרגישה שבוער בה הרצון להיות אחות, ואף החלה ללמוד בבית ספר לאחיות. באותם ימים אביה היה חולה מאוד וסבל מהתקפי אסטמה חריפים. בעקבות כך הוא נאלץ לעזוב את עבודתו כנהג משאית ונשאר בבית, כאשר בכל יום הוא סובל לפחות ממספר התקפים.

"אז עוד לא היו תרופות כפי שיש היום", מספרת אסתר, "ואני זוכרת את עצמי בכל יום רצה לטלפון ברחוב הסמוך כדי להזעיק רופא. הוא היה מגיע כמובן רק לאחר כמה שעות, ובינתיים אבא סבל מאוד. בשלב מסוים, אחרי שהגשנו בקשות רבות, קיבלנו סוף-סוף קו טלפון, אך היה זה קו עם שותף, מה שאמר שהוא לא היה כל הזמן ברשותנו.

"באחד הערבים כאשר ישבתי עם אבא הוא נתקף לפתע בקוצר נשימה חמור וממש התמוטט לי בידיים. רצתי אל קו הטלפון, אך הוא היה תפוס על ידי השותף, מיהרתי לשכנים והם אפשרו לי להתקשר באמצעות הטלפון שלהם. בסופו של דבר הגיע אמבולנס, אך זה היה כבר מאוחר מידי. ההחייאות לא צלחו, וכך נותרתי בבית לבדי עם אמי.

"ברגע שאבא לא היה, גם לא הייתה לנו פרנסה", מוסיפה אסתר, "וכך מצאתי את עצמי כנערה צעירה כשאני נדרשת לצאת לפרנס את הבית. התחלתי לעבוד כפקידה בחברה של פנסיה ותגמולים, בתחילה כמתייקת, אך תוך כמה חודשים התקדמתי ולאחר כשנתיים הפכתי למנהלת מחלקת ניירות ערך.

"הייתי בסך הכל מרוצה מעצמי ומהמקצוע שרכשתי, אלא שאמא הייתה במשבר קשה אחרי פטירת אבא ונוצר בחייה חלל גדול מאוד. היא לא הייתה מבוגרת, אפילו לא בת 60, אבל מצבה הלך והתדרדר. בשלב מסוים, אחרי מסכת של בדיקות, התגלה כי יש לה אלצהיימר והטיפול בה הפך להיות קשה מאוד. הקושי העיקרי היה מכיוון שההתמודדות העיקרית הייתה שלי, שכן אחיי הגדולים היו נשואים ולא התגוררו אתנו. חמש שנים לאחר פטירתו של אבא, הידרדר מצבה של אמא מאוד, היא עברה ניתוח  בכיס המרה ואחריו היא לא חזרה לעצמה. הייתי בסך הכל בת 23 כאשר גם אמא נפטרה".

הדמויות המתאימות ביותר

איך מתאוששים מכזה דבר? איך ממשיכים?

"זה באמת היה מורכב מאוד. אני זוכרת את עצמי משוטטת ברחובות ולוחשת: 'אם יש אלוקים, בבקשה תתגלה אליי'. זה עדיין לא היה שלב בו התחלתי להכיר במציאותו של הבורא, אך כנראה שמשהו במעמקי הלב כבר כמהה וחיפש את בורא עולם. מבחינה פרקטית, היה דבר אחד שהיה ברור לי – אני כעת ממלאה את זמני עד תום, כדי שלא יהיה לי אפילו רגע אחד פנוי למחשבות ולעיסוק במצבי הקשה. כך נכנסתי למסגרת אינטנסיבית של לימודים ועבודה, מבלי לתת לעצמי דקה אחת של חופש. הייתי כל הזמן עסוקה: בשעת בוקר מוקדמת רצה לעבודה ועובדת עד השעה חמש, לאחר מכן נוסעת ללימודים ואז חוזרת הביתה, נכנסת לשכנה שהכינה לי בקביעות ארוחה חמה, יושבת שם קצת כדי לחוש תחושה של משפחה ולראות אנשים סביבי, ולאחר מכן הולכת לישון בבית. הייתי ישנה כשהרדיו פועל, כדי שלא ארגיש בדידות".

אלא שיד ההשגחה זימנה לאסתר תפנית בחייה: "בביתה של המשפחה שאירחה אותי בשעות הערב, התארחו גם אח ואחות שהיו מגיעים לשם לעתים קרובות. עם הזמן נוצר קשר קרוב ביני לבין אותה בחורה, ובאחד הימים גיליתי שהיא מתחזקת ומתחילה להתקרב ליהדות. נוצרו בינינו ויכוחים ודיונים. עד אותו יום חשבתי לתומי שאני יודעת מה זו יהדות, כי הרי סבא וסבתא שלי היו חרדים ויש לי גם דודים מהמגזר החרדי. אלא שחברתי החדשה הוכיחה לי שיש דברים רבים שאינם ידועים לי. היא חידשה לי המון ונוצרו בינינו שיחות מרתקות. מיום ליום התחזקתי וגיליתי שגם אני חוזרת בתשובה יחד איתה".

באחד הימים סיפרה החברה החדשה לאסתר על כך שיש הרצאות בחולון של כמה רבנים ידועים, הרב רייס זצ"ל (מחבר הספרים "אל המקורות" ולימים מנהל סמינר צ'רנסקי בתל אביב) הרב מרדכי נויגרשל שליט"א ועוד רבנים מעולם התשובה. "התחלנו להגיע לשיעורים שלו בקביעות. ההרצאות האלו קירבו אותנו מאוד, ודרכן גם נודע לנו על מסגרת בתל אביב שנקראת 'נעשה ונשמע'.

"התחלתי ללמוד ב'נעשה ונשמע'", היא ממשיכה. "בתחילה למדתי שם פעם בשבוע, אחר כך הגעתי לעתים קרובות יותר ולבסוף הגעתי לשם בכל יום לשמוע את הרב דוד אורדמן שליט"א והרב ברקוביץ זצ"ל. במקביל, גם התחלתי ללכת לשיעוריה של הגב' יפה בלומנטל בחולון, שכיום מנהלת את מכון 'פעימות'. כשהיא ראתה את חברתי ואותי והבינה שאנו בתהליך של קירוב, היא הפנתה אותנו לסמינריון של קירוב. חברתי התלבטה כי לא היה לה כסף, אבל אני שכבר הייתי עמוק בתהליך הבהרתי לה שאלווה לה את הכסף, העיקר שתבוא. כך יצאנו לסמינר בו נפקחו לנו העיניים ובעקבותיו זכינו שתנו לשוב בתשובה שלמה".

בהמשך הדרך היא עברה במדרשת סל"ה, שם למדה במשך שנה. "בתחילה הבהירו לי שהמדרשה מיועדת רק לבנות שכבר נמצאות זמן משמעותי בתשובה, אך אחרי ראיון ממושך, כשהבינו שכוונותיי רציניות, התקבלתי למדרשה ולמדתי שם במשך שנה. זמן קצר לאחר מכן זכיתי להתארס עם בעלי ולהקים בית מבורך ומלא בעשייה, ברוך ה'".

רגע לפני שאסתר מסיימת את סיפורה, היא מבקשת לומר דבר חשוב: "כשאני מביטה לאחור אני רואה שתהליך התשובה הוא לא משהו שקרה בבת אחת, אלא כל החיים הכינו אותי לכך. הנכות ממנה סבלתי מנעה ממני להשתתף בפעילויות שונות שאילו הייתי פונה אליהן, ייתכן מאוד שלא הייתי מוצאת את עצמי איפה שאני היום וחוזרת בתשובה. בכלל, יש לי תחושה שלאורך כל הדרך הקב"ה שלח לי את הדמויות המתאימות ביותר שינחו אותי, יתמכו בי וייתנו לי כוח להמשיך. דבר מעניין ששמתי לב אליו הוא שלרוב הנשים קראו רחל. לכן, קראתי לבתי השנייה בשם 'רחל' על שם כל אותן 'רחלות' שעזרו לי לאורך הדרך".