הבלוג של אסתר שפר

אחת מאלף פורסם בעיתון משפחה ע"י דבורי רנד

# הרבנית אסתר שפר, רעייתו של הרה"ר של רומניה

כתובת קודמת?

"גרתי בתל אביב הסוערת, ומשם עברתי לבני ברק".

כתובת נוכחית?

"בבני ברק, ומעבר לים, ברומניה. רגל אחת על אדמת הקודש של ארץ ישראל. רגל אחרת על המסוע של המטוס… בעלי גר שם מתוקף תפקידו בתור הרב הראשי של רומניה. מגיע ארצה רק פעם בחודש-חודש וחצי לביקור קצר. עד החופש הגדול עבדתי במשרה מלאה. אני עובדת סוציאלית במקצועי, עבדתי ב'מרפא לנפש' וסדר היום שלי היה עמוס מאד. לא יכולתי לקום ולטוס לרומניה בכל פעם שתקפו אותי געגועים. היה לי תפקיד, והיו לו דרישות שהושיבו אותי בבני ברק. השתדלתי להגיע לרומניה לכבוד החגים שבהם הקהילה מצפה לפגוש אותי. אבל כעת, לאחר שפרשתי מהעבודה, אני טסה יותר. הנה, חזרתי רק לפני חודש, ומיד אחרי יום כיפור אסע שוב. אני משאירה מאחור חמישה ילדים נשואים, לא תמיד קל להם ולי המרחק מאבא ואמא. אבל גם להם ולי ברור שזה מה שאנחנו צריכים לעשות. לעת עתה, אני ממשיכה לנוע משם לפה ומפה לשם, לא עוברת לגור ברומניה באופן קבוע, כי יש לנו בת צעירה שטרם נישאה, וברומניה אין שום מסגרת מתאימה לה".

ועוד כמה מילים על רבה הראשי של רומניה:

"בעלי גדל ברומניה עד גיל חמש עשרה, רק אז הוא והוריו זכו לצאת ממנה. הוריו היו מסורבי עלייה במשך עשרים ושתיים שנה. הם היו רופאים ולא אישרו להם לצאת, וכך הם חיו. על מזוודות. במשך עשירם ושתיים שנה. ממשיכים לקוות שעוד ירשו להם לעזוב את רומניה יום אחד. כל חפץ איכותי שנקנה נשמר לשימוש בארץ ישראל, נטמן באחד הארגזים המוכנים למסע. ואז, כאשר נקנה חפץ אחר, טוב יותר, החליפו ההורים בין החפצים, שומרים את הטוב יותר לארץ ישראל. בעלי נשם בבית הוריו את האהבה לארץ הקודש מערש הולדתו. אביו היה פעיל יהודי נמרץ בקהילה ברומניה. בצעירותו הוא למד בחיידר, אבל הקומוניזם השכיח ממנו כמעט הכל, ובכל זאת הוא שמר על הזיק הקטן שעוד בער בו. עודד יהודים למול את בניהם, וכשהרב רוזן, רבה הקודם של רומניה, היה מגיע לעיר שלהם, הם היו מארגנים 'תלמוד תורה'; מעט לימודי עברית ומסורת בימי ראשון אחרי הצהריים. לאחר שבעלי התמנה להיות הרב הראשי של רומניה, הוא סיפר לי שבתור ילד הוא תמיד היה מתבונן בהערצה על הרב רוזן ואומר לעצמו בכמיהה: 'אני הייתי רוצה להיות כמוהו'. לאחר שבעלי אכן מונה להיות הרב הראשי של רומניה, הוא צחק ואמר לנו 'היזהרו מחלומותיכם, הם עלולים להתגשם…'"

מה בין בני ברק לבוקרשט?

"ראשית, כאן, בבני ברק, בעלי היה 'רק' אברך בכולל חזון איש. איש צנוע, נחבא אל הכלים. שם הוא הרב הראשי, פעיל, יוזמתי, אחראי על הכל, למעשה. מוסר שיעורי תורה, מלמד פרשת שבוע, מטעים את הקהילות היהודיות באידישקייט, 'מייבא' שוחטים מהארץ לרומניה, כדי שיהיה בשר כשר, ובכלל, אחראי על כל מערך הכשרות שם. מתקן ספרי תורה. בודק מזוזות. תורם את כישוריו ואת כוחותיו בכל מקום ובכל הזדמנות. ביום הראשון שלו במשרד הקהילה בבוקרשט הוא הנחה את המזכירה המבוגרת לא לסנן אף אדם שמגיע אליו. 'הדלת שלי תמיד פתוחה. בפני כל אחד', הורה למזכירה שכמעט התעלפה. היא הייתה בת שמונים פלוס, ולא הכירה את הנכונות הזאת להתגמש למען כלל ישראל. אבל זה הכלל הראשון שבעלי התווה לה ולבני הקהילה – 'מישהו זקוק לי? אני תמיד כאן לשירותו'.

אגב גמישות, ההבדלים בין הארץ לרומניה מתבטאים גם בקווי האופי. האופי הרומני הוא אופי נוקשה יותר, פחות גמיש מהאופי הישראלי. אנדוקטה שחוויתי בגלל הקשיחות הרומנית רק בקיץ האחרון: אני נכה, לא מסוגלת ללכת יותר ממספר צעדים רצופים. בפעם האחרונה שהייתי ברומניה, החלטתי להגיע עם הקלנועית שלי. רציתי להיות מסוגלת לצאת עם בעלי, לטייל, ולא רציתי להיעזר בכיסא גלגלים, לחוש מסכנה ומוגבלת. הקלנועית מאפשרת לי להיות עצמאית. כיסא הגלגלים מגביל אותי. סידרתי את כל הניירת הבירוקרטית הקשורה בהטסת הקלנועית מהארץ לרומניה. הקלנועית פועלת על בטריית ליטיום. וכמובן, לפני הטיסה, פירקנו את הבטרייה מהקלנועית. למרות זאת, הפקח הרומני סירב להעלות את הבטרייה למטוס. הסברתי לו שאני סובלת ממוגבלות, שאני חייבת את הקלנועית, שאין שום סכנה בבטרייה מפורקת. זאת הרי לא בטרייה רגילה, והיא לא נוזלת. אך הוא בשלו: 'אלה הנהלים. אני לא יכול להרשות לך לעלות על המטוס עם בטריית ליטיום'. בסוף, אחרי וויכוח ארוך, הסכים לפשרה: אם יהיה סלוטייפ סביב הבטרייה, אורשה לעלות אתה על הטיסה, כיוון שדבק נייר נחשב כמבודד. יופי, רעיון. אבל מנין אשיג סלוטייפ באמצע שדה תעופה זר? התחננתי לפניו שיביא לי סלוטייפ מעמדת העבודה שלו. הוא סירב. והזמן הלך וחמק… שום הסבר הגיוני לא דיבר על ליבו. הוא פעל על פי הספר, ורק על פיו. בנס, בעלי מצא סלוטייפ בחנות ספרים מסוימת, וכך הצלחנו סוף סוף 'להתפשר'. זאת רק דוגמה לאופי הרומני המרובע והמאתגר לפעמים…

ההבדל בין רומניה לארץ ישראל ניכר גם בפזורה היהודית. ארץ ישראל מבורכת בקהילות רבות וגדולות. אפשר לפגוש יהודים בכל פינה נידחת בארץ, ובוודאי בבני ברק החרדית והיהודית. ברומניה, הקהילה היהודית מאד מפוזרת. יש פדרציה של שלושים ותשע קהילות, וכל קהילה מתהדרת במספר חברים שונה. יש קהילות גדולות כמו בוקרשט, בה מתגוררים אלפיים איש. ויש קהילות קטנטנות, שבהן חמישה אנשים. בעלי נוסע מקהילה לקהילה כל הזמן, חוצה את רומניה מקצה לקצה כדי להגיע לעוד נקודה יהודית קטנטונת אי שם בקצה רומניה.

הבית שבו אנחנו גרים ברומניה צמוד לבית הכנסת הגדול בבוקרשט. זה בית מיוחד מאד, כיוון שזה היה ביתו של המלבי"ם שהיה רבה של בוקרשט לפני כמאתיים שנה. הבית עצמו אכן נראה כמו בית מימי המלבי"ם… בית פשוט וצנוע. יש בו שני חדרים בלבד, אבל אנחנו מסתדרים, ברוך השם. בשנים הראשונות שלנו ברומניה, כאשר הילדים עדיין לא היו נשואים, הייתי מגיעה בכל פעם לחגים עם ארבעים-חמישים קילו אוכל… סחבנו הכל מארץ ישראל. בשר. דגים. תוספות. שימורים. לא היה אז שום דבר, בכל רומניה, שיהודי חרדי יכול לאכול ללא חשש. כיום, אחרי עבודת שטח יסודית ומסיבית של בעלי, מול בתי החרושת, מול השוק האירופאי המשותף, יש יותר אפשרויות. עדיין, סוגיית הכשרות ברומניה היא סוגיה שאין לה תמיד תירוץ… אני יכולה לומר, לסיכום ובקצרה, שאת כל ההכשרים שמופיעים על המדפים אצלנו, בצרכניות הבני ברקיות, אי אפשר למצוא בבוקרשט.

ההבדל בין רומניה לארץ ישראל מתבטא גם במזג האוויר. תמיד קר שם, גם בקיץ. מאז המהפכה, המציאות ברומניה השתפרה והשתנתה לטובה, גם טכנולוגית, אבל אין מייבשי כביסה ברומניה. הרומנים לא משתמשים במייבש כביסה. לא צריכים אותו. הרוח הרומנית כל כך חזקה שהיא מייבשת את הכביסה תוך שעה. רומניה זאת ארץ ירוקה, שופעת מים ש… אי אפשר לשתות. התשתיות ברומניה רקובות ועתיקות, והמים בצנרת לא ראויים לשתייה. כולם שם שותים רק מים מינרליים, שזה אבסורד בעיניי. באמצע העיר זורם נהר. בכל מקום יש מים, ואי אפשר לשתות אותם.

ברוך השם, האנטישמיות אינה מורגשת ברומניה. בעלי מסתובב בלי הגבלה בכל מקום, במראה האותנטי שלו – כובע, חליפה, ציציות בחוץ. חרדי למהדרין. אומנם, יש עליו שמירה סמויה מרחוק, אבל הוא ממש לא מוגבל. יכול לבוא וללכת לכל מקום כרצונו. בחגים ובזמנים אחרים, שבהם יש אירועים המוניים בקהילה, יש אנשי צבא סביב בית הכנסת. כמו היס"מניקים של הארץ. המשטרה מציבה נוכחות רשמית במקום, אבל זה קורה רק בזמנים מיוחדים".

איך את מתמודדת עם ההבדלים?

"עוד לפני ההבדלים בין ארץ ישראל לרומניה, אני מתמודדת עם החיים כאן, בלי בעלי. אנחנו אומנם משוחחים כל יום בטלפון, חולקים חוויות, מספרים איפה היינו ומה עשינו, מתייעצים, מספרים. ועדיין, הוא שם, ואני פה. כבר שבע שנים אנחנו חיים ככה. חיתנו את רוב הילדים במתכונת הזאת. בעלי הגיע כמובן לכל אירוסין ולכל חתונה, אבל לא היה שותף למהלך שקדם לאירוסין ולהכנות לחתונה. זה לא היה קל… אלמלא המטרה המשותפת שלנו, אני לא חושבת שהיינו מחזיקים מעמד. אבל יש לנו מטרה, והיא יקרה ללבנו: להקים את הקהילה היהודית ברומניה על רגליה, להשיב לה את יהדותה. זאת קהילה שנשלטה תחת קומוניזם קשה במשך שבעים שנה. את פירותיו של הקומינזם אנחנו אוכלים עד היום – הקהילה מאד מנותקת, לצערנו. אנחנו אומנם מצליחים לזהות ניצוצות יהודיים, אבל אין עדיין יהודים חרדיים ברומניה. אנחנו מעודדים את עצמנו במבט לאחור; בראשית ימיו של בעלי בקהילה, לא היו מניינים בשבת בבית הכנסת. וכיום, יש מניינים שלוש פעמים ביום. ובחגים, בית הכנסת מלא עד אפס מקום. בפסח, לדוגמא, יש ליל הסדר חגיגי וגדול, לפחות שלוש מאות קערות סדר עומדות על השולחן. ובסוכות אנחנו בונים סוכה מרווחת שתכיל את כל האורחים. הזהות היהודית התחזקה, ברוך השם, אבל עדיין, הדרך עוד ארוכה.

כיוון שבעלי לא נמצא בבית הבני ברקי שלנו כמעט כל ימות השנה, בתי ואני עושות הכל לבד. בדגש על 'הכל', החל מצביעת הבית וכלה בטיפול בביוב הסתום… למדנו לעשות בעצמנו את כל עבודות הבית השמורות בדרך כלל לגברים. כמו שבעלי למד לבשל לעצמו. אגב, הוא מבשל גם כשאנחנו ביחד. הוא אדם מאד יצירתי, אוהב להמציא מתכונים, והילדים תמיד נהנו מהיצירתיות הזאת כאשר אני הייתי חולה, והוא נכנס במקומי למטבח וחגג…

התקשורת שלי עם הנשים בקהילה משעשעת מאד ועמוקה מאד; אני נעזרת בלשוני, בידיי וברגליי כדי לתקשר אתן. אני דוברת ספרדית במקור, והשפה הרומנית דומה מאד לספרדית. לעתים קרובות אני מבינה מה נאמר לי בזכות הדמיון בין השפות. עם הנשים בקהילה, שדוברות אנגלית, אני משוחחת כמובן באנגלית. אבל רבות מהן לא יודעות אנגלית, והתקשורת אתן הופכת לחווייתית מאד. בחופש האחרון יצאנו בעלי ואני לנופש בהרי הקרפטים במסגרת מחנה של הקהילה. שמונים אחוז מהנשים שהשתתפו במחנה לא ידעו אנגלית. ובכל זאת, 'פטפטנו' בלי הגבלה. היה לי תרגומון. הוא תרגם אותי ואותן שבעים וחמישה אחוז מהזמן. ועם עשרים וחמישה אחוז הנותרים הסתדרנו, ברוך השם. כשבעלי מדבר עם בני הקהילה, אף שהוא מדבר ברומנית, אני תמיד מבינה. יודעת מה הוא הולך להגיד. לעתים קרובות אני מתבוננת על אנשי הקהילה, על תנועותיהם, על תווי פניהם, מנסה לפענח כיצד הם מרגישים ומה הם חושבים. ולאחר בירור חיצוני, מגלה שצדקתי. פעם אמרה לי אחת מהנשים בקהילה 'ממש הרגשתי שאת מרגישה אותנו'. זאת הייתה מחמאה וקיבלתי אותה בשמחה. אכן, אני מנסה להבין אותם מעבר למילים, ובלי קשר אליהן. ואני שמחה כשאני מצליחה".

על מה היית עושה 'העתק הדבק' ומביאה לשם?

"האוכלוסייה של הקהילה היהודית ברומניה מבוגרת מאד. בני השישים פלוס הם הצעירים שבה… קיימים אומנם גם צעירים יהודיים, אבל הם מגיעים פחות לפעילות שלנו. מסתפקים בפעילות הג'וינט שעוסקת בזהות יהודית ופחות במשמעות העמוקה וההלכתית שלה. יש שלושה בתי אבות יהודיים ברחבי רומניה, הרווחה אומנם מפותחת יחסית, אבל לא מספיק. חושבת שאם הייתה לי אפשרות לארוז מקום מיוחד מישראל ולהביא אותו לרומניה, הייתי מקפלת את אחד מסניפי 'עזר מציון' לתוך המזוודה ומביאה לרומניה. אולי הייתי מביאה גם את ארגון 'ערכים' שיסייע לבעלי במלאכת הקודש שהוא עושה כעת לבדו".

על מה היית עושה 'העתק הדבק' ומביאה לכאן?

"נראה לי שהייתי מביאה את האוויר הצח. אחרי שהות של מספר שבועות בהרי הקרפטים, חזרתי לבני ברק, עיר מכורתי, והרגשתי שאני נחנקת באשמת האוויר הדחוס, החמסין והלחות. אולי הייתי מביאה גם את המרחבים. ברומניה אפשר לנסוע עשרות קילומטרים במשך שעות, ולראות מול העיניים נופים מרהיבים שאינם משתנים – שדות ומרחבים, והכל ריק וירוק. פעם נסענו שבע שעות ברכבת, ובמשך כל השעות הללו הנוף לא השתנה!"

משהו שיכול לקרות רק לך?

"רומניה לימדה אותי להתגמש… תמיד הייתי אדם של כללים וחוקים. טיפוס 'ארבע' המושלם. כיום אני הרבה יותר פתוחה, יותר גמישה, יותר מקבלת. רוב חיי גרתי בבני ברק. ראשית, בשכונת 'רמת אלחנן', ואחר כך בשכונת 'רמת אהרן', שתי שכונות בני ברקיות, מקסימות מאד והטרוגניות מאד. ופתאום, לפגוש מעבר לים ביהודים אחרים, באנשים שונים כל כך, במציאות רחוקה באופן קיצוני מכל מה שהכרתי עד כה… זאת הייתה חוויה מטלטלת ומשנה מבט. בפעם הראשונה שלי ברומניה יצאתי נסערת מבית הכנסת, דומעת לחלוטין באשמתה של אישה אחת שהגיעה לבית הכנסת וצילמה באובססיביות בעיצומו של החג. לא יכולתי להבין איך זה אפשרי, לא הצלחתי לעכל את המציאות הכואבת והזרה הזאת. רק לאחר מכן אמרה לי מישהי על ה'צלמת': 'היא? גויה בכלל! רק באה לכאן בגלל קשריה העסקיים עם הקהילה'. אנדוקטות כאלו, ואחרות, לימדו אותי להיות פחות שיפוטית, לקבל אנשים יותר בסובלנות ולהבין שהם רק באמצע הדרך, וגם הם יגיעו בעזרת השם ליעד הנכון. לא כולם כמונו, לא כולנו נולדנו בבני ברק, על ראש ההר. אבל בורא עולם ברא גם אותם, וכל אחד צומח בערוגה שבה השם מיקם אותו. וגם הם יצמחו.

לפני פרידה, סיפור בניחוח סוכתי שיכול לקרות רק לי:

לפני סוכות הראשון שלנו ברומניה בעלי ביקש שנביא מהארץ אתרוגים ולולבים. הוא כבר היה שם, ואנחנו היינו אמורים לבוא אליו, לחג. כאשר הגענו לשדה התעופה, גילינו פתאום ששכחנו את האתרוגים והלולבים בבית. למזלי, אני אדם חרדתי… תמיד לוקחת בחשבון עוד שעה וחצי, על כל תקלה שלא תבוא, ולכן יצאתי מהבית ארבע שעות לפני מועד הטיסה. הנהג שהביא אותנו לשדה נשלח בחזרה לבני ברק. יצרנו קשר עם אחד השכנים שמחזיק מפתח שלנו. הוא פתח לנהג, נתן לו את האתרוגים והלולבים. לאחר שהנהג הביא לנו אותם, חשבנו שהגענו אל המנוחה והנחלה, אבל כאשר עמדנו לעלות למטוס, הודיעו לנו אנשי הצוות שאנחנו לא יכולים להעלות אתנו את האתרוגים והלולבים, ועלינו לשלוח אותם לבטן המטוס, עם כל המזוודות. הסברנו שהם עלולים להיפסל. הם לא הבינו וסירבו להרשות לנו להיכנס עם האתרוגים והלולבים למחלקת הנוסעים. בסוף מצאנו פשרה: האתרוגים והלולבים הוכנסו לתא הטייס, שם זכו להשגחה פרטית…

אני חושבת שזאת אחת המתנות שהחיים בכלל, וברומניה בפרט, העניקו לנו – היכולת להתגמש, להתפשר, למצוא פתרונות מחוץ לקופסה, ובעיקר, לקום. אני לא מרשה לעצמי להיות למטה יותר מדי זמן. וכמו בובת 'נחום תקום', אם אני נופלת מטה – אני מיד מתנדנדת וקמה. כך חינכתי גם את ילדיי. אנחנו במרוץ כאן, בעולם הזה, וצריך להמשיך לרוץ. ובעזרת השם, גם ננצח".

אסתר שפר – התחברות לכוח שבך