מבעירי המדורה / צ.גולן(מרווה לצמא)

בס"ד
מבעירי המדורה \ צ. גולן
שנת תש"ה, רומניה
שיירות מדובללות עשו את דרכן חזרה, לא יודעות מי ניצל ומי נפגע. מי שרד ומי עלה בסערה
השמימה. רומניה, שחיכתה להם בחוזרם מן הגלות בטרנסניסטריה לא הייתה רומניה שעזבו, היא הייתה מדינה קומוניסטית נלהבת שמנסה ללקק את פצעי המלחמה ולהמשיך הלאה.
בין החוזרים מן הגלות צעדו שני ילדים. הם לא הכירו זה את זו, לא ראו זה את זו אך לימים, משגדלו הוצע השידוך, הקימו יחד משפחה. הם היו הוריו של הרב רפאל שפר, רבה הראשי של רומניה.
"בעלי גר ברומניה עד גיל חמש עשרה. ההורים שלו היו ידועים בתור פעילי דת, הם אילו שארגנו את בית הספר של יום ראשון לפי המתכונת שהרשה המשטר הקומוניסטי, כלומר – טיפה מידע על היהדות ואפס פעילות יהודית, הם אלו שדאגו להדלקת נר בחנוכה והבאת מצה לפסח, אבל בזאת בערך הסתיימה היהדות שלהם ושל האנשים מסביב. הרצון לדעת יהדות ולהפיץ אותה, נתקל בכפור הקומוניזים והותיר את כולם בורים במצוות התורה", מספרת הגברת אסתר שפר, אשת הרב רפאל שפר רבה הראשי של רומניה. הגברת שפר היא מטפלת רגשית, יועצת ומפתחת שיטות שונות לרפואת גוף-נפש. היא חולקת את חייה בין רומניה לארץ ישראל ולמרות בעיית הרגליים ממנה היא סובלת, עושה את הדרך הלוך-ושוב לרומניה, פעמים רבות מאוד בשנה. אך למה להקדים את המאוחר, בהמשך נגלה את פעילותה המיוחדת…
מה עושים הורים לשני ילדים שרוצים להתקרב לתורה וגרים במקום של שממה רוחנית נוראה?
מגישים בקשה לאישור עליה לארץ ישראל. "כמובן, שהממשל, שכמו שאמרתי היה קומוניסטי, לא אישר את הרעיון ויותר מזה, החל להשגיח עליהם בשבע עיניים, כיוון שהם 'פעילי ציון'".
בתוך הקושי הזה גדל רפאל הקטן והחל להשתתף גם הוא בבית הספר היהודי של יום ראשון. המידע לא סיפק אותו, הוא רצה לדעת הרבה יותר אבל ברומניה לה היה עוד מה להטעים לו. "בתור ילד בעלי רצה מאוד להעמיק עוד ועוד בלימודי היהדות, הוא לא ידע שדווקא בעובדה שהוא נאלץ ללמוד לימודים כללים ולהתמקצע בהם ה' יתברך סולל לו את הדרך לתפקיד הרבנות העתידי וליכולת להוכיח ליהודים הרחוקים מדת שגם יהודי עם זקן ארוך, חליפה ארוכה וכובע שחור, יכול להבין בדברים שחשובים להם".
במשך עשרים ושתיים שנה הייתה משפחת שפר מסורבת עלייה. "אבל הם כל הזמן האמינו שעוד רגע הם יקבלו את האישור המיוחל. היה להם בבית ארגז גדול בתוכו חיכו תמיד הדברים שהם ייקחו איתם לארץ ישראל. משך השנים, בכל פעם שהם מצאו משהו טוב יותר – בגד טוב יותר, כלי מיטה טובים יותר או סיר טוב יותר, הם היו מוציאים את הישן מהארגז ומכניסים אליו את החדש. הכל היה תמיד ארוז ומוכן ליום שבו ייקראו לעזוב".
אבל האישור לא הגיע והמשפחה המשיכה להמתין. יום אחד, כשכאב הלב של אביו של רפאל עלה על גדותיו, הוא שח פעם לידידו, שוחט הסתר של הקבוצה היהודית הקטנה, על רצונו העז לעזוב את רומניה ולעלות לארץ ישראל. "אני יודע שיש כאלו שעוזבים. האנשים מישראל עובדים על שחרורם מול הממשל והם מקבלים אשרות יציאה. איך אכנס גם אני לרשימות האלו?", שאל בכאב. השוחט הרים אליו עיניים טובות ואמר: "תקבל על עצמך מצוות נוספות וה' יתברך ידאג לך". וכך היה. האב קיבל על עצמו עוד מעט מצוות שידע וכמה חודשים לאחר מכן, בסיוע אנשים מהארץ, קיבלה המשפחה הקטנה אשרת יציאה. בגיל חמש עשרה הגיע הנער רפאל לישראל.
"רק אחרי שאבא של בעלי עזב את העולם שמענו על חלק מן המצוות שהוא קיבל על עצמו, שם בשממה הרומנית. ללוויה שלו הגיעו ידידים שסיפרו כולם סיפור אחיד. אחרי השואה ובתוך המשטר הקומוניסטי, אנשים חששו לערוך לילדיהם ברית מילה. הברית מצהירה על היהדות והיהודים, כמו שהם רואים, סובלים מאוד. חמי ז"ל היה עובר בין האנשים האלו, שומע את פחדיהם, מעניק להם את האמפתיה וההבנה שהייתה לו מאחר שגם הוא עבר את השואה האיומה, ומשכנע אותם לאט ובעדינות שלא לוותר על המילה. הרבה מאוד ילדים יהודיים נימולו באותה תקופה בשל פעילותו השקטה והעקבית". 

עברו שנים, הנער רפאל בגר והיה לאיש, כשהוא נושא לאישה את הגברת שפר. "גרנו בבני ברק, הוא ישב ולמד בכולל חזון איש ואני עבדתי וטיפלתי בילדים. בעלי היה באותה תקופה אדם נחבא, שקט שאוהב לכתוב וממעט לדבר ולהקהיל סביבו אנשים. הוא פרסם את חידושיו בקונטרסים קטנים
שהוציא ומיעט לעמוד ולנאום אותם באוזני כל הכולל. אנשים ידעו שהוא 'מתמיד', הוא היה הולך לאמא שלו עם הספר ביד, הולך ברחוב עם הספר ביד ונמצא בכל מקום עם ספר, הוא היה מתמיד, אבל רב? מורה הוראה? מקרב רחוקים? אילו היו תוויות שאי אפשר בכלל היה להדביק לו".
באחד הימים התגלגלה לידיהם של בני משפחת שפר מודעה קטנה, ארגון הרבנים יוצאי רומניה מחפש מתנדבים לפעילות. "בעלי התרגש מיד. הוא הרים טלפון אל הרב יואל טוביאס, מנהל הארגון, והציע את עזרתו. הרב טוביאס שאל אותו אם הוא יודע רומנית וכשבעלי אמר שכן, הוא מדבר רומנית שוטפת, אמר לו הרב טוביאס שכרגע הם לא צריכים את עזרתו אבל בהמשך, כשיצטרכו לתרגם ליהודים מרומנית, ייקראו לו להיות מתורגמן".
וכך היה. כאשר הגיע לחידון השביעית ילד יוצא רומניה נקרא הרב שפר לתרגם לו את השאלות, כאשר הגיעו נציגים יהודיים מרומניה לכל מני פגישות נקרא הרב שפר לתרגם וגם באותו יום, כאשר הגיעו נציגי 39 קהילות הפדרציה לישראל נקרא הרב שפר לתרגם את דבריהם, והתרגום הזה עתיד היה לשנות את חייו.

"היהודים ברומניה מונים שבעת אלפים נפש המפוזרים על פני שטח ששווה לעשר פעמים שטחה של ארץ ישראל. בבוקרשט חיה הקהילה הגדולה עם אלפיים היהודים והשאר פזורים בכל רחבי המדינה, כאשר קהילה יכולה למנות חמישה אנשים או חמש מאות, והיא עדיין תיקרא קהילה. כל הקהילות שולחות נציג שלהם כדי לברר הלכות, לקבל החלטות ולהחליט על מהלכים לגוף שנקרא פדרציה. הפדרציה היא בעצם קבוצה של שלושים ותשע יהודים שמהווים נציגיהם של שלושים ותשע הקהילות הפזורות ברחבי רומניה, וכאשר הם נאספים יחד, כמה פעמים בשנה, הם יכולים לקבל החלטות ולתקן תקנות שיחייבו את הקהילות כולן".
באותו זמן הגיעו שלושים ותשע הנציגים לביקור בארץ ישראל והרב רפאל שפר, שאז היה האברך רפאל שפר, נקרא לתרגם את דבריהם לנפגשים תושבי הארץ.
"המפגש היה ארוך ובמהלכו נדרש בעלי ליישב שוב ושוב אי הבנות, קושיות וסכסוכים. ראש הפדרציה, שראה את הצורה בה הוא מתנהל, את היקף הידע שהוא שולף מול כל שאלה ואת היכולת שלו להשכין שלום בכל וויכוח התלהב. באותה תקופה הרב הראשי של רומניה כבר היה מבוגר וביקש לצאת לגימלאות אלא שרב חדש עדיין לא היה. 'תשאל אותו אם הוא רוצה להיות רב שלנו', ביקש ראש הפדרציה מן הרב הראשי כשהוא מצביע על בעלי. הרב ראשי ניגש לבעלי וזה הבין את השאלה כמחמאה בלבד. הוא הודה על המילים החמות ובבית סיפר לי על הקוריוז שקרה, רצו להחמיא לו אז שאלו אותו אם ירצה להיות הרב הראשי של רומניה. 'ומי אמר לך שזה לא אמתי?', שאלתי. 'נו באמת', בעלי לא הבין את הבדיחה, 'ממתי לוקחים מתורגמן להיות רב? הם אפילו לא יודעים שיש לי בבית 'יורה יורה', זאת מחמאה חביבה ותו לאו'". אבל ליבה של הגברת שפר אמר לה אחרת. "תתקשר לשמוע, מה אכפת לך?", היא ביקשה. הרב שפר סירב, אין טעם להתבזות, זאת הייתה מחמאה וצריך לדעת להבחין בין מחמאות להצעות
רציניות.
שלושה שבועות של נדנוד יומיום עברו עד שהרב שפר הסכים להרים טלפון למזכירת ראש הפדרציה ולהתעניין על ההצעה. "כן", הפתיעה אותו המזכירה, "אנחנו מחכים מאוד למסמכים שלך".
כאן התחילה ריצה של תרגום כל המסמכים, ההסכמות שהרב שפר קיבל במהלך השנים מגדולי הדור ומסמכים נדרשים נוספים, לרומנית. "זה לא היה כל כך פשוט, על כל מסמך נדרשנו להביא אישור נוטריון שאכן תרגמנו אותו בדיוק ולא כתבנו בתוכו כל מה שהתחשק לנו". אבל המירוץ נגמר, המסמכים נשלחו ותוך שבועות ספורים נקרא הרב שפר לראיון ברומניה. העניינים התחילו להתחמם. "למפרע שמענו שכאשר הקהילות היהודיות חיפשו להן רב חדש הם ידעו שהם מחפשים אדם אורתודוקסי ולא רפורמי או ניאולוגי, אבל בהחלט היה להם חשוב שהוא יהיה מודרני, יבין לרוחם ולא יתחיל לנסות לשנות את אפס הידע היהודי שיש להם. כשבעלי הגיע לראשונה לרומניה ונפגש עם האנשים הם פערו עליו עיניים עגולות וגדולות, לא מבינים איך במקום אדם מוקפד לבוש, ייצוגי ומודרני, מגיע אליהם איש בזקן ארוך, חליפה ארוכה ושחורה, עניבה, כובע וכל המראה הכי הכי 'ארלעכער'. אני זוכרת איך אחד האנשים שם אמר לבעלי בהתפעלות 'אתה מזכיר לי את הרבנים ההם מהתמונות של לפני השואה'… ארך ליהודים הרומנים זמן לעבור את מחסום הלבוש ולהבין שמתחת למעטה המפחיד שוכן אדם שבאמת רוצה להבין אותם, לעזור להם ולקרב אותם לאבא שבשמים בקצב שהם יוכלו לעמוד בו".
חשוב להבין, כאשר הגיע הרב שפר לראשונה לרומניה, לפני כשמונה שנים, הוא הגיע אל שממה רוחנית מוחלטת. האנשים שם ידעו שהם יהודים ולא יותר. לא שבת, לא כשרות ואפילו נישואי תערובת, הכל היה שם שממה נוראה של אפס ידע האופייני לסיום משטר קומוניסטי.
"מיד כשנקרא בעלי לתקופת ניסיון של שלושה חודשים ידענו שאנחנו עומדים לפני פרשת דרכים.
מצד אחד השליחות שלו חשובה והרת גורל ממש ברומניה, אם הוא לא יהיה שם 'איש' מי יודע את מי ייקחו לנהל שם את הקהילות, אך מצד שני, יש לנו ארבעה ילדים לא נשואים בבית וברור שלא נוכל להביא אותם אל תוך הכלום הנורא של רומניה. מקום שאין טיפה אחת של יהדות, אין אוכל כשר, אין אדם שאפשר להחליף אתו מילה יהודית, הוא לא מקום לגדל בו ילדים". במילים פשוטות, משפחת שפר אינה יכולה לעבור לרומניה בהרכב מלא. המקום, שמהווה שליחות לאב, מסוכן לילדים, וחינוך ילדים קודם לכל דבר. "האמת שגם לי עצמי לא היתה אפשרות לעבור לשם, אני סובלת מבעיות פרקים והקור הנורא ששורר ברומניה בחורף מחריף מאוד מאוד את
הכאבים". ההחלטה הבלתי נמנעת הייתה להיפרד. הרב שפר ייסע לבדו לרומניה והמשפחה תישאר להמתין לו בארץ ישראל. הוא יחזור כל חודש ויהיה בבית שבוע, ובשאר הזמן יש טלפונים ומכתבים ויהיו גם געגועים…

להיות רב של קהילה ענקית המפוזרת על פני שטח ענק ואינה יודעת כלום ממש על היהדות זו משימה לא פשוטה. "אני זוכרת את רגעי הקושי הראשוני שהיו לבעלי, שנחת מלב כולל חזון איש בבני ברק אל שממה מלאה. הוא עבר זמן ותהליך כדי להתחיל להפריד בין כל החומרות שאנחנו מקיימים כאן בישראל כאילו היו עיקרי הדין לבין עיקר הדין. לא בשבילו היה עליו להפריד אלא בשביל הקהילות. אי אפשר להגיע ליהודים שאינם יודעים כלום עם חומרות, צריך ללכת איתם לאט לאט בתוך שבילי ההלכה. לדעת איפה אפשר להקל ואיפה לעולם אי אפשר, מה מנהג ומה הלכה, על מה
חשוב להתעקש ועל מה לא. ומדובר בעניינים לא פשוטים בכלל, כל הנושא של בירורי יהדות, למשל, הקלה אחת במקום הלא נכון עשויה לגרום לנישואי תערובת חלילה. בעלי נדרש לשבת עם גדולי ישראל לשיחות ארוכות מאוד מאוד עמוד אל תוך הלילה כדי לדעת מה בדיוק לעשות ואיך".
"גם בשיעורי התורה היה עליו להמציא ממש את הגלגל. פעם חבר מהארץ אמר לו 'מה הבעיה, קח את אחד מכל העלונים שמסתובבים פה, תתרגם ותעשה לך שיעור מצוין'. זאת הייתה הצעה כל כך חמודה ומנותקת. המנטליות הכל כך שונה מחייבת את בעלי להכין כאן כל שיעור שהוא מוסר וכל שיעור שהוא כותב במשך שעות ארוכות מאוד. כל המשלים, למשל, אינם מדברים בכלל לסגנון השכלתני הקר של הרומנים. הם צריכים שכל, לא סיפורים מלמדים. הם צריכים ראש ישר והיגיון, כל השאר לא מדבר אליהם. כשבעלי יושב היום לכתוב שיעור הוא מתייחס אליו ממש כמו אל בנייה של סוגייה; אם אני אגיד ככה משה יענקל יאמר ככה ואברהם יגיד אחרת ויהיה שמח, לא, ננסה לנסח הכל מחדש… ככה, כל מילה נמדדת בפלס ונלקחת בחשבון, על שיעור של ארבעים דקות הוא יכול
לשבת שלוש וארבע שעות".
ובמה עוסק השיעור?
"תבינו, בתחילה לא ידעו שם כלום. היינו צריכים לספר על החגים, להסביר איך מתפללים ולעבוד קשה מאוד כדי להצליח ליצור מתישהו מניין לתפילה. היום, ברוך ה', יש בבוקרשט שלוש תפילות ביום במניין, ועדיין הבורות שם מרקיעה שחקים, השיעורים יכולים להינתן על הדברים הכי פשוטים, כמו מהם ארבעת המינים (לא איך בודקים אותם, רק מהם ואיך נוטלים אותם), למה אוכלים מצה ומהי בכלל מצה ושאר דברים דומים. נכון, יש אנשים מתקדמים יותר איתם כבר אפשר לדבר מעט תורה ויידישקייט, אבל באופן כללי הבנייה של הקהילות שם היא מאפס ממש".
הזכרת לפני כן בירורי יהדות, נתקלתם בזה?
"המון. כדי לקרב את היהודים הקהילה היהודית בבוקרשט ונראה לי שגם בערים רבות נוספות, מחבקת מאוד. בבית הכנסת נערכת סעודת בוקר לאחר תפילת שחרית, בין מנחה למעריב יש משהו חם ללגום ובחגים אנחנו עורכים סעודה לכל איש מבני הקהילה שרוצה להגיע, ומדובר על סעודות של ארבע מאות וחמש מאות אנשים. יש גויים שהפינוק הזה קורץ להם ויותר מפעם אחת בעלי גילה גם מתחזים".
הסיפור המעניין ביותר קרה עם אחד המתפללים בקהילה. "הוא היה אדם לא צעיר שקיבל את דרשותיו של בעלי בצורה הכי מקסימלית שאפשר. הוא לבש ציצית, חבש כיפה שחורה וגדולה, הניח תפילין והשתתף בכל התפילות ושיעורי התורה. משום מה הוא לא ממש הצליח להתערות בקהילה,
אך בהחלט היה חלק מן הנוף הקבוע בבית הכנסת".
עד אותו יום…
"עד אותו יום בו הגיע מישהו ולחש על אוזנו של בעלי כי מבירור קטן שערך נדמה לו שהאיש כלל אינו יהודי. בעלי הנדהם יצא למסע בילוש רחב היקף שבסופו החזיק בידו תשובה חד משמעית וברורה;
האיש אינו יהודי, והוא יודע זאת היטב. הוא מתחזה, רוצה ליהנות מטובות ההנאה של הקהילה או בעל מטרות אפילות אחרות. אנשים פחדו לגשת אליו ולחשוף את זהותו אבל בעלי לא יכול היה לתת להונאה להימשך, הוא ניגש אל האיש ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים הודיע לו שהוא יכול להמשיך ליהנות מהאוכל של הקהילה, אבל להגיע כיהודי ולשמור על המצוות אסור לו. מאז נעלמו עקבותיו…".
"בפעם אחרת הגיע אל בעלי מישהו עם ערימת מסמכים שמוכיחים את יהדותו. על פניו הכל היה נראה חלק, אבל בלילה ישב בעלי וסידר את המסמכים בצורה אחרת, כשהוא סורק אותם בראשו ומצליב נתונים. פתאום הוא שם לב שיש לו חור כרונולוגי בעייתי ברצף הדורות ומכיוון שהחור היה נראה מכוון ייתכן שיש שם מה להסתיר. בירור פשוט העלה את העובדה שבזמן החסר היו נישואי תערובת והאיש שהגיע לא היה יהודי לפי ההלכה. כשבעלי חזר אל האיש הוא היה המום, המראה התמים שלו, היהודי, הנעים, גורמים להרבה אנשים להאמין שיוכלו להפיל אותו בפח והוא בתמימותו לא יחקור יותר מדי ויאמין להם. הם לא קולטים כמה חריף הוא ומבין…".

חגים נחזור לימי בראשית. הפעם הראשונה שהגברת שפר הצטרפה לבעלה ברומניה הייתה בראש השנה. "מראש ידענו שבמהלך השנה ניפרד אבל בחגים אגיע אליו ונחגוג את החג כמשפחה ככל האפשר.
כך, לאחר חודשים ארוכים של פרידה עליתי עם כל הילדים על מטוס ונסענו לחג". 'עליתי על מטוס' זה כינוי חביב למסע עם חמישים קילו אוכל. "לא יכולנו לאכול שם שום דבר מלבד ירקות. בכל פעם שבעלי חזר הביתה הייתי שולחת איתו אוכל לחודש שלא יהיה בבית והוא השלים אותו עם לחם ביתי וירקות. באותם ימים אי אפשר היה לקנות כלום, אבל כלום ממש, ברומניה (היום הרב שפר דואג בעצמו לכשרותם של שלושה מקומות, ופועל להכשרת מפעלים לחומרים שונים, כך שכבר יש היכן לקנות אוכל או חומרים להכנתו). כאשר התארגנו לנסוע לראש השנה יום כיפור וסוכות, בישלתי בבית כמויות של אוכל, הקפאתי, ארזתי במזוודות ענק וקניתי מוצרי גלם לבישולים נוספים. מכיוון שכמות המזוודות שיכולנו לקחת הייתה מוגבלת צמצמנו את הבגדים שלקחנו אתנו למינימום הכרחי ממש
ודחסנו אותם למזוודה אחת גדולה, כל שאר המזוודות הכילו אוכל".
לאחר מסע מפרך שכלל את התניידותה של הגברת שפר בכיסא גלגלים, מעקב אחרי המזוודות הרבות ונסיעה כמעט בלתי אפשרית, הגיעו כולם אל הדירה החביבה שחיכתה להם. "רק בראש השנה הבנתי על מה מדבר בעלי. אני זוכרת את ההלם הנורא שהרגשתי כשהגעתי לבית הכנסת בעיצומו של היום הקדוש ובחוץ חנו – – – רכבים! אנשים פשוט לא ידעו שאסור לנסוע בחג, הם רצו להגיע לתפילה ולא הייתה להם דרך אחרת. מדהים היה לראות איך בעלי, המחמיר, החזון אישניק מבני ברק, מאיר אליהם פנים ומסמן לי לשתוק. 'לא מקרבים בכוח, מקרבים באהבה', אמר לי והמשיך להחמיא לכל אחד שטרח להגיע לתפילה הקדושה, תוך שהוא מסביר על מעלת היום ורוממותו".

"היה לי כל כך קשה, אי אפשר לתאר אפילו כמה. השממה הכתה אותי בכאב אמתי, כאב כזה שגרם לי לצאת לפעמים מן התפילות ולהרגיש שאינני מסוגלת יותר. די, אני רוצה הביתה לבני ברק. בעלי היה זה שעודד אותי בכל פעם והזכיר כי את החושך לא מנצחים במקלות, מנצחים באבוקות. בהמשך הוא גם מצא את הדרך להקטין את חילולי השבת. הוא יזם עם הקהילה סעודת חג משותפת אחרי התפילה, וככה, כשתפילת שחרית התחברה לסעודת היום ולתפילת המנחה והערבית, לא היה ליהודים המסכנים מתי לחזור הביתה ולהיגרר לחילול היום טוב".
ואם מדברים על חגים, לא פעם הסתבכו עניינים במסע אליהם. "באחת השנים כמה ימים לפני שיצאנו למסע ראש השנה-יום כיפור-סוכות צלצל בעלי ושלח אותנו בבהילות לקנות לולבים. הלולבים שהג'וינט שלח להם התייבשו והם צריכים דחוף חדשים. הבן שלי יצא מהר לחפש לולבים טובים ואנחנו ארזנו אותם וצירפנו אל הכבודה. כשהגענו אל שדה התעופה הפקידים הרומניים, כמובן, לא הבינו מהם הדברים הירוקים והחדים האלו. ניסינו להסביר להם שמדובר בחפצי דת אבל לא היה עם מי לדבר. הם רצו לקצוץ להם את הראשים, שהלולב לא יהיה חד. לאחר שהתווכחנו החליטו להוריד אותם אל בטן המטוס, מה שכמובן היה פוסל את הלולבים. המשכנו להתווכח ולהביא נציגים מן השדה שיסבירו להם במה מדובר, ולבסוף, נלקחו ממנו הלולבים והושמו בתא הטייס, שבטוח לא נוכל לאיים איתם על שלומם של הציבור. כל הדרך חששנו שייקרה להם משהו… רק בנס הם הגיעו שלימים וטובים".
סיפור דומה התרחש עם מצות היד. "אני מביאה לבעלי בכל שנה מצות יד מהארץ. אבל איך אפשר להביא מצות יד וגם לנייד אותם כאשר אני מתניידת בקלנועית עד המטוס? מצאתי פתרון מקורי. אני לוקחת קופסא של כובע ליטאי, מרוקנת אותה מתכולה, עוטפת היטב ומכניסה לתוכה את קופסת המצות. ככה יש לי ידית אחיזה נוחה לשאת את הכבודה". אלא שבעיני האנשים בשדה המזוודה המוזרה אינה מוצאת חן בכלל, בטח שלא בתור כבודת יד. "לקחו לי את המצות לשקוף, דרשו שאראה אותן (בחיל וברעדה שלא ייגעו בהם ידיים חמציות!) ולבסוף אישרו לי לשאת אותן רק בבטן המטוס. הסברתי, התחננתי והתווכחתי עד שקיבלתי את האישור המיוחל לשים גם אותן בתא הטייס. מה אומר לכם, אנחנו ותא הטייס זוכים להיפגש רבות".
מקרה נוסף, ואחרון לכתבה זו, קרה פעם כאשר חזרה הגברת שפר מאחד החגים ברומניה. "זו הייתה הפעם הראשונה בה טסתי לבד. הילדים כולם כבר נשאו ולא הצטרפו למסע החג ובעלי נשאר עם הקהילה. אני, מאז רכשתי קלנועית המתקפלת למזוודה קטנה, כבר הייתי ניידת דיי כדי לנסוע
לבד ולא חששתי מן הטיסה, אלא שהשומר בפתח שער הירידה למטוס החליט לעשות לנו הפעם צרות".
זו לא הפעם הראשונה שגברת שפר נוסעת עם הקלנועית. בכל פעם היא נוסעת בה עד פתח המטוס ממש ואז מקפלת אותה למזוודה ושולחת עם אחד הדיילים אל בטן המטוס, כשיורדים שוב מובאת לה
הקלנועית המקופלת אל המטוס פנימה וכך היא יכולה לנייד את עצמה ממקום למקום בלי עזרה.
"הפקיד הרומני סירב הפעם לאשר לנו להעלות את הקלנועית עד המטוס, הוא רצה שנשלח אותה עם הכבודה מראש. אני לא הסכמתי, לא מוכנה להיות חפץ שדיילים גויים מעבירים ממקום למקום לפי החלטתם. נלחמתי בשיניים אבל הפקיד היה עקשן. חצי שעה לפני ההמראה, כשבעלי ואני היינו על סף בכי ממש, שאלנו את הפקיד מה כן צריך לעשות כדי שהוא יאשר לי לעלות עם הקלנועית והוא אמר שאם נצליח לחבר את הבטרייה החשמלית אל הקלנועית ולעטוף אותה בסלוטייפ רחב, הוא מוכן שאשתמש בה. חצי שעה לפני טיסה, לכו תמצאו בשדה תעופה רומני סלוטיים רחב…".
אבל ה' עושה ניסים. בחנות הראשונה אליה נכנס הרב שפר חיכה לו סליל סלוטייפ, בלי להמתין רגע הוא רכש  אותו, מיהר אל אשתו וסייע לה לטפל ברכב הקטן. רק אז, דקות ספורות לפני המראה,
*נחה דעתו של הדייל והגברת שפר יכלה לעלות לטיסה…
במשך שמונה שנים נושאת משפחת שפר את הלפיד ומבעירה מדורות בכל רחבי רומניה. הם עוברים מקהילה לקהילה, מלמדים, מראים לילדים מהו אתרוג ומהו לולב מהן מצות ומהי תורה, ומעלים, לאט אבל בטוח, עוד ועוד אבוקות.

אסתר שפר – התחברות לכוח שבך